"מגדר, גיל פטירה, סיבת פטירה, קרבה ביולוגית למנוח/ה וקרבה אישית. משהו שמייחד את אותו האדם )כישורים, תחביבים( וסיפור אישי הכולל את המנוח ואת הלקוח.
נכון, זה נשמע כמו טופס בריאות שממלאים בקופות חולים, אבל כדי שזה יצליח הייתי חייבת לדעת את הפרטים האלה. מכיוון שאין זמן רב בין רגע הפטירה עד להלוויה, העבודה שלי הייתה צריכה להיות זריזה ויעילה.
תמחרתי לפי פסקה, וכל אחד יכול היה לבחור כמה פסקאות שירצה."
פרח מסרבת לכתוב הספד למיכל, אימו של חברה הטוב ברווז. למרות שהוא ביקש, ולמרות שהיא הייתה גם קצת אימא בשבילה. הם רבים והוא עוזב את הדירה המשותפת בעיר. בין הרצון להשתחרר מהאשמה שהרגישה לבין הרצון להתבגר לצד הכאב, פרח מגלה את עצמה ואחרים (למרבה האירוניה) דרך עסק לכתיבת־צללים של הספדים.
עד מהרה הלקוחות עומדים בתור, צריך לגייס עוד כותבים, ואיכשהו כל האופרציה הזאת צריכה להישמר בסוד... אין זמן למשברים ולדיכאון. יש זמן להשתכר ולאהוב.
בכתיבה אינטימית, אינטרוספקטיבית ורגישה, נפרש לפנינו דיוקן של תחילת שנות העשרים: נפשות סוערות, ריבים ופיוסים, ובעיקר חיפוש מגושם אחר אהבה, שייכות ומשמעות. פרח וחבריה מתבגרים בכאב ונעים בין רגעים של בהירות לרגעים של בלבול, בין התחלות לסופים.
הילה יוחנן מצאה בכתיבה את דרכה להתמודד עם כאב, מסע ארוך שהוביל לכתיבת ספרה הראשון. כשאינה כותבת, היא מאזנת בין לימודי פסיכולוגיה לבין כל ההנאות הקטנות והגדולות שיש לחיים להציע.