המשוררת מפלסת דרכה בין נתיבים, סולמות, חבלים, שערים, מפתני דלתות ומרפסות, בתנועה מרתקת בין סבך לסבך, תוך מגע הרגש הפועם בכל צעד וצעד. אלו אינם רק מקומות פיזיים, אלא בעיקר מצבי נפש, מצפן פנימי, המעניק למשוררת את הדרך מתוך הסבך במסע מתמיד אל עצמה. “בְּרֵאשִׁית הָיָה שַׁעַר”, היא כותבת בשיר ‘אני הולכת אליי’, ומסיימת במילים המרגשות: “יֵשׁ בֵּינֵינוּ מַעֲבֵי יַעַר וַעֲמָקִים, / וְכָל בַּקְבּוּקֵי מִכְתָּבַיִךְ שֶׁשִּׁלַּחְתְּ / אֶל הַיָּם הַסּוֹעֵר / קַיָּמִים בְּלִבִּי וּבֵינֵינוּ”.
שיריה של שי נהרות טבולים מסעות אך גם פרידות. האובדן נוכח כמעט בכל מקום. בשיר ‘דהרה’ הכלבה ממלאת “אֶת הֶחָלָל שֶׁנִּפְעַר” ובשיר ‘חיבוק מחזיק’ האהוב שאיננו ממשיך להיות כוח חי ומחזיק: “וְהוּא יָשׁוּב יִנְשֹׁב לְתוֹכָהּ”; גם הזיכרון המשפחתי על האב, הסבים וקסם הילדוּת – מעין ארכיון אינטימי המעניק בית פנימי, עמוק ומשמעותי – משוח כולו כקשת של הד מתוק על פני החיים; כך גם העיסוק המרתק במעשה הכתיבה עצמו. האובדן ניכר, אך הכתיבה על אודותיו היא בית יציב.
“מָה לַעֲשׂוֹת עִם הֲוָיָה רוֹעֶדֶת?” שואלת שי נהרות בשיר ‘לאני הלירית’, ועונה: “אֶהְיֶה אֶקֶ”גֶ מוּזִיקָלִי לִרְעִידוֹת דִּיּוּקַיִךְ”. ספר השירים שבילים בסבך נוגע בדיוק המיתר המוזיקלי הזה. הוא מגשר במילים מעל תהומות הזמן, האובדן והזיכרון, בלי לבטל אותם ובלי ליפול לתוכם, ומזמין אותנו לחוש את רעידת התהום. האין זוהי כוחה של שירה?
-יקיר בן־משה
ענת שי נהרות היא אומנית רב־תחומית, מטפלת ומדריכה באמצעות דיבור שיחה ואומנויות וירושלמית שעברה לגור במשגב אשר בגליל. כתיבת שירה מלווה אותה מילדותה.
בעריכת יקיר בן משה, חלק מסדרת "איתקה, בית לשירה".