״אני זוכרת את הרגע הזה שבו מתה אימי. בוקר של יום חורפי מאוד.
השמיים קודרים ועננים כבדים תלויים בחלון החדר שבבית החולים.
אני שוכבת לצידה, המורפיום נספג בגופה הצמוד לגופי.
כמו בובה בתוך בובה, כמו מפגש דיאדי שנאחז בשיניים.״
הסיפורים בקובץ שלפניכם הם רגעים שנלכדו – שיחה ברכבת, מתקפת רעב באמצע הלילה, מפגש מקרי ברחוב, פגישת מחזור, זיכרון שלא מרפה, הצעה מגונה. בכל הרגעים הללו, היומיומיים והגורליים כאחד, נוכחים ללא התנצלות הכאב העירום, האובדן, המבוכה, האכזבה והאשמה. כל אלו נפרשים לפני הקורא דרך מבטה הייחודי של הכותבת, המפרק אותם לחלקיקים ומערטל אותם משכבות ההגנה.
מיכל מישאלה בומגרד מסתכלת לחיים בלבן של העיניים בלי למצמץ. משחקת עם הרעיונות, מושכת אותם עד הקצה ומתבוננת בהם, ובעצמה, במבט חד ובוחן. היא לא מתנצלת ולא מסתתרת, להפך, היא מפנה מקום לתחושות הקשות, אך גם לתשוקה ולאהבה. ומבין השורות, מתוך הסיפורים הנוגעים ללב, עולה אהבתה הגדולה להגות של גדולי הפילוסופים, ניטשה, הגל, שפינוזה ועוד, אשר השפיעו על מחשבתה ותובנותיהם מעניקות עומק נוסף לכתיבתה הרפלקטיבית.
מיכל מישאלה בומגרד נולדה ומתגוררת בתל אביב. היא בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עבדה במכון למחקר וגם במוסד פיננסי בתפקידי ניהול. את הפרישה המוקדמת ניצלה להתנדבות במיזם “תכל’ס” למשפחות יחידניות וללימודי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ולימודי אנתרופוסופיה במכללת זומר. זהו ספרה הראשון.